דוד קלי

דניאל יושב מולי. גבר בשנות ה־30 לחייו. הוא מתאר חיים עמוסים באבחנות ADHD : דיכאון, חרדה, PTSD. הוא מספר על ילדות של אלימות, על תלות בתרופות ובקפה, ועל תחושה עמוקה שאי אפשר לסמוך על אף אחד — גם לא על עצמו. הוא כמעט לא יוצא מחדרו בבית. לא רוצה שיראו אותו. לא רוצה שיראו את מה שהוא מכנה — כישלון. וכשאני שואל למה הגיע לטיפול, הוא אומר בפשטות:"אני רוצה להצליח. אני לא רוצה להיות המכשול של עצמי." אם דניאל היה יושב מולכם — מה הייתם מרגישים? אולי עצב. אולי כובד. אולי חמלה. אולי דחף